זייפן הדרכונים 

לאחרונה, כאילו משמיים נקלעתי לאירועים, שתחילתם בעבר הרחוק ואף הרחוק מאוד. משהו כמו מלפני קום המדינה ולאחר מכן במהלך פעילותו של "המודיעין" ו-"מוסד".

כאשר חברים שמעו את הסיפורים עם סוף מפתיע נתפעמו ואמרו לי:

"יומי. אתה חייב לכתוב ספר, או תסריט או לספר זאת במסגרות השונות של הטלוויזיה".

ואני מרוצה כי בסוף שנת 2007 השקתי את הספר "זינוק הקונדור" אהבה חשאית ברוסית ולא מזמן השקתי את ספרי "נדיה" אהבה חוצת גבולות.

בעודי שוקל, את הדברים, קבלתי היום לידי מכתב-הקדשה, שרק עודד אותי בכתיבה.

מי שכתבה, רונית, שהייתה כנה באומרה לי שהעתיקה זאת מספר.

אני מביא בזאת את תוכן מכתבה:

ליומי,

.... הגיע היום. אתה יוצא למקומות נפלאים
אז שלום.
עם רגליים בנעליים, שכל בראש - תמצא את הדרך שלך.

אל תחשוש. אתה יכול ויודע ואתה הוא שתחליט לאן.

תסתכל ברחובות מלפנים, מאחור:

יש רחובות שתחליט: "לא כדאי לי לבחור"

ותיזהר ללכת ברחוב קצת לא טוב.

אם בכלל לא תמצא אף רחוב שתאהב -

תעזוב את העיר ותצא למרחב, אל שטח

פתוח, לאוויר ולרוח. שם קורים הדברים,

למטיילים עם רגליים וראש כמו שלך.

אל תפחד, אל תזיע, תמשיך ותלך ותראה

שתגיע.

תתקדם בזהירות ובתבונה.

החיים הם חכמה של שיווי-משקל.

יש רק לזכור להיות זריז ואמין ואסור

שתחליף רגל שמאל בימין.

תצליח? נכון? בוודאי תצליח!

אתה עוד תזיז הרים.

זה היום שלך! ההר מחכה! אז צא לדרכך.

מתוך: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"

הייתה זו שעת בוקר. מזג אוויר נאה בוורנה שבבולגריה, שם נפשנו בת-זוגי ואני. אכלנו ארוחת בוקר מוקדמת עם זוג חברים נחמדים שהכרנו במלון. מוקדמת, משום שאוטובוס
היה צריך לאסוף אותנו מוקדם מהמלון.
כרגיל הייתה זו ארוחת בוקר מאוד מגוונת כפי שהבולגרים יודעים. מה לא היה שם. אם אפרט, אגזול הרבה מהסיפור שהחלטתי יהיה כמה שאפשר קצר כדי לא לעייף את
הקוראים.
להפתעתנו, הן האוטובוס הגיע בזמן והן המטוס יצא בדיוק על הדקה. בטיסות צ'רטר, נדיר הדבר.
התיישבנו פחות או יותר בקדמת המטוס. בת-זוגי ישבה ליד החלון, אני באמצע ולידי ישב אדם, שבכל פעם שביקשנו לעזוב, נאלצנו להקימו. הוא סבל זאת בשקט והבנה.
על עצות נבונות של יודעי דבר ובעלי ניסיון וגם של מי שמבין בענייני בריאות, רצוי ואפילו הכרחי, לטייל במטוס לאחר שעת טיסה.

וכך עשיתי. פסעתי בשביל הצר של המטוס לעבר המושבים האחוריים.
משום מה אלה שישבו שם נראו כאילו נמוכים מהאנשים שישבו בקדמת המטוס.
נעצרתי ליד אדם ששידר חיוך מפה לאוזן. הביט בי בעיניים והתפתחה שיחה בינינו. איני מכיר את האיש והוא לא מכיר אותי. פעם ראשונה שנפגשנו.
תוך כדי הוא מדגיש שיש לו נכדה והיא בת 4.
"בת ארבע"? אני שואל.
הוא משיב לי בחיוב.
הוא מציג את עצמו. "קוראים לי אהרון. אהרון מזרחי".
"אם כך, אני כותב ספרים. הספר האחרון שלי "ציף ציף ציף"
מיועד לפעוטונים. מסור לי את כתובתך ואשלח לנכדתך, מאיה, את ספרי עם הקדשה".
"ואוו! אני מבקש לשלם לך"
השבתי לו, שאת הספר הזה הוא יקבל חינם ואילו את הספר
"אהבה חשאית" רומן ריגול ירכוש ברשת "צומת-ספרים"
כעבור חודש לערך קבלתי ממנו מכתב:
להלן המכתב כלשונו:

ליומי המכובד.
ראשית שואל אני בשלומך בתקווה
שמכתב זה ימצא אותך בקו הבריאות, אמן.
קודם כל אני מודה לך בשם נכדתי על
רגישותך לילדים והרצון לשמח לבבות
תהורות (טהורות) כאלא. (כאלה)
שזה העתיד של המדינה.
היא לא תשכח אותך לכל אורך חייה
ותשמור על הספר עם ההגדשה(הקדשה) שלך
ותספר לילדיה שקיים (קיימים)אנשים כמוך.
"כן ירבו".
בהמשך אני רוצה להגיד לך מרגע הראשון
בפגישתנו במטוס, בשיחה הקצרה שהייתה
לנו, הרגשתי קרבה משותפת בינינו.
אחרי כמה ימים של חזרה מבולגריה.

כמו כל חודש, שנים רבות, מקבל אני את החוברת מרכז למורשת המודיעין, מל"מ , מאחר ואני שייך לקהיליית המודיעין.

וקראתי חלק קטן מקורות חייך בקצרה, והתמלאתי גאווה.
היה כתוב שהיית פעיל במוסד ומראשוני 8200, שהיה בעבר מודיעין 2 שהכרתי וכל
מפקדיך משנת 1955 עד 1994 ששירתי ביחידה 432 ועכשיו 8153 תחת פיקודו
של אל"מ בוכריס, מפקדי האחרון.
אלוף - אורי שגיא. (יחידה 432 הייתה אחראית על זיוף מסמכים .י.ע.) הייתי קשור במסגרת תפקידי למוסד.

על כן הגיע הזמן להודות לך על הספרים המרתקים ביותר "אהבה חשאית" ומגדלי
התאומים. תודה מיוחדת על ההגדשות של הספרים ששלחת לי. קראתי בנשימה אחת עד
הסוף המרתק.
תמשיך לכתוב ולרתק אותנו בכתיבת הספרים הבאים, מהמציאות שנראית דמיונית, על
אנשי הדממה שסיכנו את חייהם בלי עוררין למען תקומת ישראל.
ידידך ועמיתך מהימים עברו.
מזרחי אהרון.

אני מקבל שיחת טלפון בנייד. אהרון מזרחי על הקו.
והוא אומר לי משפט שהפיל אותי לקרשים.
"אני רוצה שתדע, אני הוא זה שזייף את דרכונך כשיצאת לפעילות מטעם "המוסד באפריקה".

בשנות ה-60 יצאנו פרדי אדרת ז"ל ואני למשימה מאוד מסוכנת בה היינו צריכים להתחקות אחרי חולייה מצרית שהייתה אמורה לעשות צרות למודיעין האתיופי ולישראלים ששיתפו פעולה הדוקה ביניהם. על פי הידיעות שנתקבלו חוליה זו אמורה להתנקש באנשי צוות ישראלים ובאנשי מודיעין בכירים אתיופיים.

היה אסור בתכלית האיסור שהמצרים או מישהו אחר ידע על זהותנו הישראלית. לכן, קבלנו הדרכה ודרכון מזויף ממי שהיה מאוחר יותר ראש המוסד, נחום אדמוני.

הדרכון שקבלתי היה דרכון קנדי מזוייף, על שם ג'ון גרין, מקצוע - מהנדס דרכים.
ברור, שלא היה לי מושג בסלילת דרכים.
בהקשר לכך, בהמשך הדרך נתקלנו באפיזודה ממהנדס דרכים אמיתי . במלון בו התאכסנו התאכסן מהנדס דרכים.
השתדלנו לברוח מפניו שמא ישאל אותנו שאלות מקצועיות.

יום אחד בשעות הערביים שבנו, בג'יפ מאובק, מנסיעה ארוכה שהתקיימה מחוץ לעיר הבירה. כאשר שבנו למלון, נתקלנו במהנדס הדרכים האמיתי. ואז הוא אומר: "נו וכולם חושבים שאנחנו, מהנדסי הדרכים, יש לנו חיים שקטים ללא אבק דרכים".
המודיעין האתיופי צייד אותנו ברכב וולקפסגן גדולה מכוסה בווילונות . במכונית התקנו את ציוד ההאזנה ובצורה זו התקרבנו לשגרירות המצרית כדי לנסות לאתר תשדורות.
מפקד הצי, שהייתה לו קרבה משפחתית לקיסר היילי סילאסי, עשה בספינתו בים . לפני יציאתו למשימותיו הימיות, הוא אישר לנו להשתמש בגן שליד ביתו המוקף בגדר ופרחים לרב, לצורך האזנה מהרכב.
בעודנו עוסקים בעבודת הקודש, נשמעה דפיקה בדלת.
יצאתי לקבל את פני האורח והנה עומדת לפני נסיכה עם מגש וכלי כסף ומגישה לנו ממטעמי המטבח של אמה.
"אכלו בבקשה. נראה שאתם זקוקים לכך"
כבר במבט ראשון, הבחנתי ביופייה המיוחד.

כמעט בכל יום הדבר חזר על עצמו. הנסיכה עם המגש וכלי הכסף וכמה כריכים ושתייה קרה.
כעבור שלושה ימים היא בקשה ממני להכיר את אמה ועשתה לי סיור בארמון. אמה הייתה
כבת שלושים ושבע ואילו הנסיכה כבת שבע עשרה.
שתיהן כבדו אותי במטעמים ולאחר מכן האם פרשה לחדרה והשאירה אותי עם הנסיכה.
באופן מפתיע הנסיכה בקשה ממני אם אני יכול להישאר ללון בארמון. נדהמתי. לא תיארתי לעצמי שאי פעם אקבל הזמנה מנסיכה ללון אצלה. זה נשמע לא הגיוני.
השבתי לה שאני צריך להודיע זאת לחברי.
יצאתי והתנצלתי בפני פרדי על שהוא יאלץ ללון במלון לבדו.
כששבתי אל הנסיכה שאלתי לשמה והיא השיבה: קוראים לי "בת-שבע"
היא החזיקה בידי והובילה אותי אל חדר השינה שלה שבמרכזו מיטת אפריון עם וילונות לבנים וסדיני סאטן בצבע הזהב. הזהב שלט כמעט בכל מקום אך בצורה עדינה ולא מוגזמת.
מעשה האהבה אצל האתיופים נתפס כמשהו לא חריג ולכן הופתעתי להיווכח שאמה נתנה את הסכמתה.
כך עברו עלי כמה לילות עם נסיכה אמיתית.

יום אחד קבלתי הוראה לעבור לעיירה נידחת משהו כמו 600 ק"מ מעיר הבירה אדי-סבבה. עיירה שכולה שחורים. אין אפילו לא לבן אחד למעט מנהל הפנסיון שאצלו התאכסנו. הידיעות אמרו שחוליה מצרית הגיעה לשם והיא גם משדרת תשדורות . שם העיירה
"דסייה". הידיעות אמרו שהחוליה מחזיקה בנשק ומסוגלת להפעילו בכל עת.

כשהגענו לעיירה שכולה אתיופים, התאכסנו בפנסיון מנוהל על ידי איטלקי. ליווה אותנו איש מטעם המודיעין האתיופי בשם "אפרי" . בגלל הסכנה האורבת לנו , המודיעין האתיופי
צייד אותנו באקדחים. כך הלכתי לישון כשאקדח מתחת לכר.
הרגשה מאוד לא נעימה בלשון המעטה.
אפרי היה אמור לשמור עלינו וגם לשמש מתורגמן בעת הצורך.
כאשר נרשמנו לפנסיון כמובן שאני נרשמתי כמהנדס דרכים ואילו אפרי רשם את עצמו "סגן מהנדס דרכים".
למחרת בבוקר היינו אמורים לצאת למחנה צבאי קרוב בפיקוד מפקד דיויזייה, ואילו אפרי לא התייצב כפי שקבענו.
נגשתי לבעל הפנסיון והוא אמר לי:"אפרי ביטל את הרישום בפנסיון ואיני יודע היכן הוא מתגורר" כעסתי מאוד. ולפתע אני מבחין באפרי .
אני נוזף בו ואז הוא נפתח בפניי.

"ראה. נכון שאני מקבל הוצאות כמוך. אך נתקלתי במורה שהיא מאכסנת אותי אצלה ואני מקבל ממנה הכל, כולל מין מושלם ,מדהים והמהמם, שאף אישה לא נתנה לי מעולם, ומשלם לה בסך הכל דולר אחד. בעוד שבפנסיון אני אמור לשלם 20 דולר"
נרגעתי. בלילה הלכתי לפגוש במורה. רק כשפגשתי אותה הבנתי את אפרי ואז לא רק שסלחתי לו אלא אפשרתי לו להמשיך ולהתגורר אצלה. היא נראתה אינטליגנטית וסקסית
במיוחד. אי אפשר היה להתעלם מנתוניה הבולטים.
ואז הדהדו באוזניי המילים: "אני מקבל ממנה הכל כולל מין מושלם, מדהים ומהמם". עתה, משראיתיה קלטתי את פירוש הדברים.

מי שנתן לנו חסות למלא את משימת ההאזנה היה מפקד הדיויזייה שאפשר לנו האזנה מתוך הבסיס שבפיקודו.
מפקד הדיויזייה הקצה לנו חדר עבודה שמשם יכולנו לעבוד מבלי להתגלות.

באותו בוקר, כאשר יצאנו לעבודת ההאזנה , במחנה הצבאי הסמוך,כדי להתחקות אחרי חולית המודיעין העוינת והמסוכנת, ובעודנו עוסקים בהאזנה, התרחש מתחת לאפנו אירוע.
לפנסיון הגיעו שלושה אנשים, שניים בעלי חזות אתיופית, נראים כבריונים, ואילו השלישי בעל חזות מצרית.
השלושה הגיעו לבעל האכסניה האיטלקי ובקשו ממנו לדעת אודותינו. בעל הפנסיון השיב שעד כמה שידוע לו אנו קנדים ועוסקים בהנדסת דרכים.
כדי לוודא זאת, הם הציעו לו 50 דולר אם יראה להם את הדרכונים שהופקדו אצלו, לחלופין הם איימו עליו "אם תסרב נשרוף לך את הפנסיון".
בעל הפנסיון האיטלקי העדיף את הדרך הראשונה.
הוא קבל מהם 50 דולר ובתמורה הוא מסר להם את הדרכונים לבדיקה.
כמובן שהדרכונים הצביעו על כך שאנחנו קנדים ועוסקים בהנדסת דרכים.
רק אז הקבוצה המסוכנת הזו עזבה את המקום.
אלמלא הדרכון המזויף חיינו היו בסכנה ממשית.

ביני לבין המפקד נוצרו קשרי ידידות ושפה משותפת.
למזלי הייתי אחרי קורס פיקוד ומטה באופן שהייתה לנו את אותה טרמינולוגיה. ובכלל, מפקד הדיויזיה שמח להזדמנות לפגוש איש "מערבי" כדי לשוחח אתו על נושאים צבאיים ופה ושם לקבל כמה טיפים מודיעיניים חסויים.
ערב אחד אני מקבל הודעה ממפקד הדיויזיה לפיה הוא מזמין אותי ואת פרדי לארוחת ערב.
אנו מתכוננים ומתלבשים בהתאם, חליפות ומעונבים.
בערב מגיע נהגו של מפקד הדיויזיה ולוקח אותנו לבית- מלון מפואר. איך שאנחנו יורדים מהמכונית, אני מבחין במפקד הדויזייה שבקש ממני לסקור את קציני המטה שלו. אני, יומי עיני, סוקר את קציני המטה כשכל קצין מטה מצדיע לי. לא להאמין.

אנו מתכנסים לארוחת ערב כשמפקד הדיויזיה בראש השולחן ואני לימינו.

הוא כל כך התפעל עד כדי כך שרצה להנציח את האירוע.
הוא מבקש מראש המטה שלו להביא צלם והשעה שעת חצות. פקודה זו פקודה והביאו את צלם העיירה מביתו שצילם את האירוע ההיסטורי.
כמובן עם סיום המבצע בעיירה דסייה יצאנו בחזרה לעיר הבירה.
הדבר הראשון שעשיתי היה ביקור אצל נסיכתי שכה התגעגעתי אליה וגם היא אלי.
היה זה יום נפלא במחיצתה אך מה לעשות והגיעה שעת הפרידה.
הנסיכה לא אבתה להשלים עם הפרידה. היא ירדה לברכיי והתחננה שאקח אותה אתי. זלגו שם הרבה דמעות.

עד היום איני קולט איך אחרי עשרות בשנים אני נפגש עם זייפן הדרכונים אהרון מזרחי במטוס בשובי מבולגריה.
זייפן הדרכונים החזיר אותי אל אותו אירוע גדוש בחוויות גם מקצועיות וגם אישיות. אני מדלג בכוונה על תיאור המפגשים עם החיות מהג'ונגל. על כך הקדשתי ספר מיוחד
"פנצ'ו ( התוכי) הבלש בממלכת הג'ונגל"
אצבע אלוהים? או מקריות?